|
אני לא יודעת מהיכן גייסתי כוחות לסחוב לבדי ארון כבד כל כך, אבל מרגע שהתחלתי לרוץ לא עצרתי אפילו פעם אחת. לפחות שלושים קילומטרים אני רצה כמו סרט בהילוך מהיר. בשתי ידיי אני נושאת את הארון כלפיד, שכל איתני הטבע ייבהלו מהזוועה.
תחילה רצו איתי גם אחיי. חלקם עשו זאת בגלל חמלתם עליי. הם לא אמרו, אבל ראיתי זאת בעיניהם. חלקם צעדו קילומטרים רבים פשוט כיוון שהמת שבה אותם בקסמיו, עוד כשיכול היה להפעיל אותם במלוא העוצמה, כמו גורו. עשרות חברים היו מתקבצים אז סביבו, מתחרים על זמנו החופשי.
כולם התייאשו כבר לפני שעות ארוכות, ואני לא מצליחה להבין אותם. למען השם, איך אדם יכול לקטר על היבלת שיש לו בכף הרגל כשהוא נושא על כפיו את הגופה של אלי שלי? איך אפשר לחשוב על שטויות כאלה בזמן שהחבר הכי טוב שלי עומד להישאב לשום מקום ולהיעלם לי?
קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי הגיבור הראשי שלהם. אני לא יודעת עם מי אדבר עכשיו בכל ערב לפני השינה. מי יבין את דבריי? מי יזהה מרחוק את כל הבעות הפנים שלי? מי ידע מה מכאיב לי אך ורק על פי ניואנסים דקים של קולי? מי יאמר תמיד בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע? מי יחבק אותי בדיוק בטמפרטורה הנכונה? מי ידע לקבל ממני בזרועות פתוחות את כל מה שאני מסוגלת לתת?
איבריי נעים קדימה, כמו מכונה. אני נאחזת באמונה שהכול יתהפך מרגע שאגיע לעיירה הקרובה. רופא העיירה ודאי יצליח להנשים אותו אם אשלם לו מספיק. אני מוכנה למסור גם את גופי אם יידרש. אולי יימצא מיסטיקן שישיב את רוחו אליי. שמעתי על עשרות מקרים כאלה. זה אפשרי. זה חייב להיות אפשרי.
אני עוצרת לשתות מים ומניחה את הארון על השלג. הפנים היפים והלבנים כפני פנטומימאי נשקפים מבעד לזכוכית. חוטי ריר נוזלים מהשפתיים האפורות, הבשרניות. הגוף הארוך והצנום נראה שליו כל כך לפתע, אחרי חודשים ארוכים של מאבק במחלה.
אני מרימה שוב את הארון העצום וממשיכה בדרכי. היבלות מציקות לי עכשיו. גם בידיים וגם ברגליים. גופי מתחיל להתייאש. "אסור לך לרחם על עצמך", אני לוחשת לעצמי ומאיצה את הקצב.
בגלל החשיכה אני לא רואה את העץ שמולי. אני רק שומעת את הארון נחבט בו ומתנפץ להמון רב של רסיסים זעירים. לא... זה לא ייתכן. מה עשיתי? זה באמת קרה עכשיו? ההלם כמעט שלא מאפשר לי להבחין בדמות מלאת החיוניות הפוסעת לעברי.
"אתה חי?" אני מתקרבת אליו, שולחת את ידי לכיוונו, תוהה האם זהו חזיון שווא.
פניו סמוקים וקמוטים ממבוכה והאיפור מתקלף מלחיו. הוא לא יודע לאן להסיט את המבט כדי לא להיפגש בזה שלי. "שיקרתי לך", הוא אומר. "אני מצטער".
בכל לילה אותו החלום. ואני מתעוררת, ממששת את גופי כדי לבדוק שהכול שב למקומו, ששלחתי את הגמדה למקומה הטבעי.
******
את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שנעצו בי מבט כשראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על מצבי החברתי בכל אסיפות ההורים. פחדתי מהתלמידים שנכנסו מדי פעם לכיתה כדי לקחת סנדביץ' מהתיק.
גם בשיעורים לא הייתי רגועה. בכל עת שנשמעו צחוקים מאחוריי, הייתי משוכנעת שאני נושא הבדיחה. החשד שלי התחזק כאשר הוטחו בגבי עפרונות וניירות רטובים מרוק.
באוטובוס הצהוב של הנהג דב שהסיע אותנו לבית הספר והביתה ישבתי לבד, עוצמת את עיניי כישנה. פשוט לא ידעתי כיצד להגיב לילדים חדי הלשון. אם הייתי יודעת כיצד לברוח לאי בודד, הייתי עושה זאת.
כשהיינו יורדים מההסעה, כל הבנות רצו במעלה השביל אל השכונה ואני אחריהן, מנסה להדביק אותן, כדי שאמא שלי לא תראה ששוב חזרתי הביתה לבד. לרוב לא הצלחתי להגיע אליהן.
כאשר הייתי חוזרת הביתה בוכה, אמי הייתה מסבירה כיצד עליי לשפר את התנהגותי כדי שאהיה מקובלת. "תפסיקי לבכות כבר", הייתה אומרת. היא שנאה לראות אותי בוכה. היא שנאה לראות אותי.
הקשבתי לעצותיה ועשיתי הכול כדי לרצות. קניתי במכולת בבקרים שוקולדים לבנות השכונה וחילקתי להן באוטובוס. זה רק גרם להן להתעלל בי יותר.
למה? אני לא יודעת למה. אני לא בטוחה שיש היגיון מאחורי הדברים. כששאלתי את הילדים "למה?" הם רק צחקו יותר חזק. עד היום אני מפחדת מילדים ועוברת לצד השני של הרחוב כאשר חבורת ילדים מצחקקת מאחורי גבי.
הילדות הסתיימה מבחינתי כשהכרתי את החבר הראשון שלי, יוסי כהן, בגיל 14, בטיול של התנועה. בלילה השני של הטיול כבר הצמדנו את שקי השינה שלנו זה לזה והרגשנו נועזים להפליא. הוא היה בחור טיפש מאוד שבלוריתו השמנונית הגביהה אותו בסנטימטרים רבים, אך הותירה אותו נמוך ממני. כל מפגשינו אופיינו בשתיקה ארוכה ובניסיונות דוחים שלו לגעת בי מתחת לחצאית. הסיבה היחידה שבילינו שנה שלמה יחד הייתה שהוא היה האדם הראשון שהתעניין בי. כל השאר נראה לי מאוד שולי. מאותו בחור נפרדתי לאחר שאחת מבנות המושב שיתפה אותי בשמחה בכך שיוסי התחבק בחורשה עם חברתי הטובה ביותר.
*****
"אני יכול לשאול עוד שאלה אחת"? שמעתי קול נשי מבוהל מעבר לכתפי. בתוך החבורה הקשוחה של חיילי אגף האבטחה רונן נראה אבוד במיוחד. גבותיו העשויות היטב ותסרוקתו המוקפדת עוררו בי תחושה של חום. היה ברור שבלעדיי הוא לא ישרוד במקום הזה עוד זמן רב. קבענו יום ושעה, הסברתי לו איך להגיע למשרד הת"ש, והוא הקדים בחצי שעה. מאז לא זזנו זה מזו.
רונן הבחין שפרידתי מהחבר האחרון לא היטיבה עמי, והוא היה נחוש בדעתו שהתרופה הטובה ביותר בשבילי היא רחבת הריקודים. הוא אסף אותי מביתי שבמושב ביום שבת בשעה 1:00 בלילה, התלבש במושב האחורי במכנסונים צמודים מניילון ובחולצה כסופה (הוא עדיין לא סיפר לאמו על נטיותיו המיניות, מחשש לחייו), שילב את זרועו בזרועי והוביל אותי בגאון ל"שחיתות" שבתל אביב. אני, שמימיי לא ביקרתי בשום מסיבה שלא התקיימה במועדון של המושב, הרגשתי שמצאתי את הדרך אל האושר. הבחורים שפיזזו במסיבה בכלל לא הבחינו בי, אבל הו, איך שאני הבחנתי בהם. הם מיששו זה את זה בתשוקה, עטופים בשלל תחפושות צבעוניות, חושפים רגליים וחזה, מזיעים ויפי תואר. נעניתי לניסיונות החמודים של רונן להרקיד אותי סביב העמוד, והרגשתי איך מדקה לדקה אני מתמכרת לאווירה.
באחת המסיבות האלה הכרנו את אלי. הוא לבש חולצה כתומה צמודה שהבליטה לו את הפטמות, הוא היה הכי חתיך במועדון והוא שלח מבטים מפתים לכיוון רונן. שבוע לאחר מכן רונן ואלי היו חברים. בבקרים, באוטובוס לבסיס, רונן היה מניח ראשו על כתפי ומספר לי כמה אלי מדהים. "הוא חתיך והוא מבריק והוא מצייר נפלא והוא קצין בצבא... אני לא מאמין שהשגתי אותו", היה אומר ומייד מוסיף: "את חייבת להכיר אותו. אתם כל כך דומים".
עם הזמן באמת הכרנו, אני ואלי. שלושתנו נסענו יחד למיטב מסיבות הגייז בעיר, ורקדנו בשלישייה, צמודים, משוחררים ואוהבים. הם חיבקו אותי, ליטפו אותי ואמרו לי כמה אני יפה וסקסית. דיווה. האישה שכל הומו היה רוצה להיות. כן כן. כך הם אמרו. כתגובה הייתי מנערת את שערי לכל הכיוונים, מנענעת ישבן, מבליטה חזה ומחייכת חיוך גדול.
בתום המסיבות, בימי ראשון לפנות בוקר, אלי היה מסיע אותי הביתה, לבוש במדיו הירוקים המעוטרים בדרגות נוצצות. מלח הארץ. הוא היה מספר לי חוויות מהבית הקשה שגדל בו. הוא סיפר לי על אביו שבגד באמו והתגרש ממנה בלי לשלם לה גרוש. על שתי אחיותיו שגידל כמעט בעצמו. על העבודות השחורות שביצע מגיל צעיר כדי שיהיה לכולם מה לאכול. את אמא שלו הוא מאוד אוהב ולכן לעולם לא יספר לה שהוא הומו, כי הוא לא רוצה להכאיב לה: "היא עברה מספיק בחיים, וממילא זה עניין זמני". הוא מתכנן להתחתן ולהיות אב לשלושה ילדים עד גיל 30 ולהתגרש עד גיל 35.
הייתי מקשיבה לו, עד כמה שאפשר להקשיב לאחר כל כוסות הוודקה שגמעתי במסיבה, ומפנטזת להיות האישה שבה יבחר. היה זה לפני שהבנתי שהומוסקסואליות זה לא עניין שחולף כשפוגשים את האישה הנכונה.
כיוון שלא פגשתי כמעט סטרייטים באותה עת, אף סטרייט לא פגע בי. זה היה נפלא. אהבתי את רונן ואת אלי כאילו היו החבר שלי, האח שלי וגם האמא המכילה והאוהבת שלי. לעתים היינו משתעשעים במחשבה שהם יתחתנו ואני אוליד את הילד שלהם. לא האמנתי שמשהו יכול לפגוע בהרמוניה הזו.
***
יום אחד התקשר אליי רונן ואמר שאלי רוצה לספר לי משהו, ושזה לא יהיה קל. זה לא היה קל. אלי סיפר שהוא חולה בסרטן המוח. שנותרו לו שבועות ספורים לחיות. "מה? אתה בטוח?", שאלתי. "אין שום דבר שאפשר לעשות? היום כבר יש טיפול להרבה סוגים של סרטן, לא?". יש טיפול חדשני כלשהו שהציעו לו לנסות, הוא אמר, אבל הרופאים לא תולים בו תקוות רבות.
מאז השיחה ההיא התווסף לאבל הילדות שלי האבל על אלי. בכל יום שחלף מאז איבדתי מעט מהחיים שלי. לא הפסקתי לדמיין איך כואב לאלי בראש. איך הוא סובל עכשיו. איך אני בעצמי חייבת לסבול בכל הגוף כדי שאוכל להזדהות עם הכאב שלו. בלילות הייתי מתקשה להירדם. הייתי מזמינה אליי את הסבל והוא התיישב בגומחה המוכרת לו, אצלי בלב.
רונן החליט להיפרד מאלי בדיוק חודש לאחר שאלי חלה. הוא לא נמשך אליו יותר. הוא לא אהב אותו יותר. הוא בגד בו בלי הפסקה. בארץ ובחו"ל. השרמוטה. אני הרגשתי כאילו את כל הדברים האיומים האלה הוא עושה לי ולא לאלי. לא הבנתי את העיתוי המשונה שהוא בחר לעצמו. "זה לא מעכשיו", הוא צחק עליי ולא הבין איך אני נמצאת איתם בכל הזדמנות ואף על פי כן לא הבחנתי שהקשר ביניהם רופף כבר זמן רב, ושבימים שקדמו לבשורה הנוראית הוא כבר רמז לאלי שהקשר ביניהם נגמר. אלי סירב להשלים עם הפרידה. גם אני.
"הוא משוגע לגמרי", הסביר לי רונן בצחוק מתגלגל וסובב את אצבעו על רקתו. "הוא לא הסכים בשום אופן שניפרד. הוא אמר שאם אני עוזב אותו הוא מתאבד. אני מצטער, אני פשוט לא יכול להיות עם הבן אדם הזה יותר". לא הבנתי איך הוא מעז לדבר כך על אלי מאחורי גבו, שבועות ספורים לפני מותו. ניתקתי את הקשר עם רונן ונשארנו לבד. אני ואלי והמחלה.
בכל יום נסעתי לאלי. אמרתי לו שיתקשר אלי בכל שעה ואני אגיע. הוא אכן התקשר, ואני הגעתי בכל עת, מוכנה לנצח כל כוח שיעמוד בדרכי. עם אהבה גדולה כל כך איך אפשר למות?
עזרתי לו לרכוס את מכנסיו ולסגור את חגורתו. ניגבתי לו את הדמעות. חיבקתי אותו. אמרתי לו שהוא לא ראוי לבחור כמו רונן, שאנחנו נמצא לו אהבה חדשה לאחר שהוא ינצח את המחלה. הוצאתי אותו לשתות קפה במקומות החביבים עליו וגררתי אותו לראות אתי סרטים ולטייל איתי ברחובות. שיהיה לו טוב ברגעים האחרונים. שאוכל לספוג עוד קצת ממנו. הוא כמעט ולא תיקשר עם חברים אחרים שלו באותה עת. הערכתי את זה שהוא בחר דווקא בי לחלוק עמו את הסוף שלו.
באחד הימים שבהם באתי לבקרו עזרתי לו לסדר את החדר שלו ובין הניירות ראיתי מכתב כתוב בכתב ידו. כבר זמן רב שלא הצליח לכתוב, וחשבתי שאולי מדובר במכתב ישן. הוא ראה שאני בוהה בדף, וחייך אלי. "הטיפולים מצליחים". הוא אמר. "הגידול קטן מאוד, ואני מצליח לכתוב עכשיו". לפני שהספקתי לצווח משמחה, הוא מיהר לסייג את דבריו: "את יודעת איך זה עם סרטן. אף פעם אי אפשר לדעת".
שבע שנים האמנתי שהסרטן מרחף מעל הראש של החבר האמיתי היחיד שלי, מאיים לקחת לי אותו.
****
צלצול בדלת. אלי הגיע. התקשרתי קודם כדי להזמין אותו לבוא, אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. הוא נכנס ועומד כמו טמבל בכניסה, נראה בדיוק אותו דבר, אבל שום דבר לא אותו דבר. אולי עוד שנייה הוא ישנה את החזות שלו לחרק ענק, כמו בסרט מצויר. אין לדעת.
קשה לי להזמין אותו לשבת, אז אני מורה על הספה, והולכת להכין לעצמי תה. אני לא שואלת אותו אם הוא רוצה גם.
התיון מתפרק לי בתוך התה. אני שופכת את כל התה, מרתיחה שוב מים, ומכינה שוב. כשאני מערבבת, אני שורטת את הכוס עם הכפית ועושה לעצמי צמרמורת שוב ושוב ושוב. את הכוס אני לא ממלאת עד הסוף, כי אני מפחדת שהתה יישפך עליי בדרך. אם טיפה אחת תיגע בעורי אני אתפרץ בצעקות. אין לי כוח לצעוק.
אני לא מצליחה לראות אותו בבהירות. בקושי מצליחה לזהות את הצללים שהוא משאיר אחריו כשהוא זז, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. כל הזמן זז.
"אתה בטח יכול להבין מה רציתי ממך", אני אומרת. הוא משפיל את ראשו.
"איך יכולת לעשות לי את זה. שבע שנים... מאיפה זה הגיע, כל הרוע הזה?", אני מוסיפה, כמו מדקלמת מתוך ספר, בקושי מאמינה שהחיים שלי אכן שלי. אין לי מושג היכן בדרך אבדו הרגשות שלי. פרס נדיב יינתן למוצא הישר.
מחלחלת לתוכי הידיעה שויתרתי עליו. שהוא לא יהיה יותר. מעכשיו הכול יכול לצאת משליטה ואף אחד לא ידע. מעכשיו אני לבד. אני מתפתה לחזור עשר שנים אחורה ולעצור את תנועת כדור הארץ, כמו סופרמן. אבל אני בסך הכול גמדה.
הוא מזמן השיב משהו לשאלתי, ואני מזמן פתחתי בשתיקה ארוכה. אין לי מושג איך אנהל איתו שיחה, ואיך אטאטא אותו מהחיים שלי בתום השיחה, ואשאר קטנה וגלמודה. "כנראה שאני מפלצת", הוא אומר. זה ההסבר שלו. זה נשמע לי הגיוני וממצה. על כך לא צריך להוסיף דבר. "אתה מפלצת", אני עונה כמו הד.
|
